מנחם דגני

בן מרים ועזריאל, נולד ביום ט"ו בחשוון תרע"א (17.11.1910) בעיר ברדיוב בקרפטורוס, צ'כוסלובקיה. למד בבית-ספר עממי, ב"חדרים" וב"ישיבות". הצטרף ל"החלוץ הדתי", עשה בהכשרה והדריך בה חברים, ועוד בהיותו בחוץ-לארץ היה קנאי לדיבור העברי וכתב בעלוני "החלוץ המזרחי". עלה לארץ ב-23.3.1938. אחרי עבודה במקומות שונים עלה עם קבוצתו להתיישב בקבוצת בארות יצחק של "הפועל המזרחי" בנגב ומאז היה חבר פעיל ב"הגנה". ב-1944 היה מזכיר "הפועל המזרחי" בפרדס חנה והתמסר בעיקר לחינוך עולי תימן שעלו באותם הימים. היה ער לענייני תרבות, ניהל את הספרייה של הקבוצה והדריך חברים חדשים כדי להחיש את התערותם בשפה העברית ובתרבות הישראלית המקורית.

במלחמת-העצמאות השתתף בהגנה על קבוצתו, שבה הקים את בית-משפחתו. אחרי ההרס הרב שזרעו בקבוצה המצרים, עבר עם החברים הוותיקים של הקבוצה לווילהלמה, שם אמרה הקבוצה להתיישב מחדש, ומנחם הוסיף לשרת בהגנת האזור, בחטיבת "אלכסנדרוני". הוא כתב ופירסם דברי אזכרה על שניים מחבריו שנפלו בקרב על נקודתם בנגב ועל אחיו דויד שנפל בכפר עציון. במכתב אל ועדת הסמל והדגל העלה מנחם הצעה בדבר צורת סמל המדינה: שני אריות עומדים על רגליהם האחוריות ומחזיקים את שני לוחות הברית שעליהם מסומנות האותיות ומתחתם הסיסמה: "נצח ישראל לא ישקר". הוא לא הספיק לשלוח את הצעתו, כי ביום ו' בכסלו תש"ט (8.12.1948) נפל במשלט ליד ראש העין והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בפתח תקווה. הניח אישה ושני ילדים בת ובן.

דף לזכרו הוקדש בחוברת "בשערי עזה" (המערכה בבארות יצחק).