שמחה פנחסי

בן פנינה ומרדכי, נולד ביום ל' בתשרי תרפ"ט (14.10.1928) בכפר סבא. למד בבית-הספר התיכון-הדתי "מוריה" בתל-אביב, והתעתד להמשיך את לימודיו בטכניון בחיפה. היה מדריך ב"בני- עקיבא", הרוח החיה במשחקים ובפעולות תרבות והפיץ חדוות- חיים על סביבותיו בבית ובחברה. חלק מזמנו הקדיש לעזרת ההורים ברפת ובמשק. מגיל 14 היה פעיל ב"הגנה" על שלוחותיה השונות ושירת בשמירה באזורים שונים שהיו צפויים להתקפת כנופיות, ללא רתיעה מפני הסכנות, כי "אי אפשר להשאיר רכוש יהודי הפקר" - הצטדק לפני אמו על הסתכנו בשירות.

אחרי החלטת עצרת האו"ם ב-29.11.1947 על חלוקת הארץ לשתי מדינות, הפסיק את לימודיו והתגייס עם הראשונים לחטיבת "אלכסנדרוני", באומרו: "אינני יכול ללמוד ואחרים יגנו עלי". הוא השתתף בפעולות קרב, שמירה והגנה. ההכרזה על הקמת המדינה לא סיפקה אותו, וכך אמר: "שמחתנו עדיין אינה מלאה, כי אינני יכול לקבל את ארץ-ישראל בלי ירושלים". שמחה נלחם במסירות- נפש על כל שעל אדמה. כשסיים קורס מ"כים ואמרו לעכבו בשירות הדרכה, הפציר במפקדיו עד שהתירו לו לחזור לשירות קרבי בגדודו. היה מסור מאוד לחבריו. לקראת מבצע "בן-נון א'" - ההתקפה הראשונה על מערך הלגיון בלטרון במגמה לפרוץ את הדרך לירושלים, תיגבר גדודו את חטיבה 7 והוטל עליו לכבוש את לטרון. הכוח נתקל בכוחות אויב עדיפים ונאלץ לסגת. שמחה נפצע בקרב ביום י"ז באייר תש"ח (26.5.1948), חבש בעצמו את פצעיו, מתוך הבלגה על מכאוביו, ולחובש שניגש אליו אמר שיטפל בחברו הסמוך לו. במצב זה המשיך לתת חיפוי לחבריו עד הכדור האחרון, ביקש מהחברים לפנות את אלה הפצועים קשה ממנו ולעצמו ביקש שישאירו רימון-יד כדי שיוכל להכות באויב מכה אחרונה, ושם נשאר. לאמו היה חוזר ואומר: "אוהב אני את החיים, אך המולדת יקרה לי יותר. אם אפול בקרב, היי גאה ואל תבכי..."

ביום כ"ה בחשוון תש"י (17.11.1949) הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר- הרצל בירושלים.