יצחק (איזיה) לוץ
יצחק (איזיה) לוץ
סיפור חייו
בן זלטה ודויד, נולד ביום י"ב בתמוז תרע"ט (10.7.1919) בעיר טשקנט, רוסיה האסיתית. בשנת 1921 עברה המשפחה לריגה שבלטביה ובשנת 1933 עלתה ארצה. תחילה ישבה בנתניה ואחר- כך התיישבה בירושלים. עוד בריגה חונך יצחק חינוך יהודי לאומי, ובנתניה ניסה להלהיב את חבריו בנוער ללאומיות עילאית, שנתבטאה אצלו במסירות לשירות העם והמולדת. בכל עת שהוצע לו תפקיד אחראי ניסה להיפטר ממנו בטענה שממילא יעשה את המקסימום, אך אינו רוצה להיות אחראי וממונה על אחרים, אלא שאחרי הפצרות נכנע וקיבל עליו את השררה המחייבת. אחרי שסיים את לימודיו עבד כפועל בפרדסי נתניה, ואחר-כך למד חשמל ועבד במקצוע זה ברמת גן, ירושלים ונתניה. בשנת 1935 הצטרף ל"הגנה" ואחרי פרוץ מאורעות-הדמים תרצ"ו-תרצ"ט, התנדב לנוטרות. הוא החל את שירותו בתחנת השאיבה בלטרון, בזריזות ובערנות נגד הפורעים, והמשיכו במשק בית-החולים "הדסה" בהר-הצופים. בכל המקומות הכירוהו כלוחם תקיף למען הצדק ולהגנת מקופחים, הרב את ריבם ללא רתיעה לפני קצינים בריטיים ומנהלים, והללו, מתוך הערכת אישיותו ושירותו, סבלו את שוט-לשונו ובמידת- מה אף היטו אוזן לתוכחתו. בשעות הפנאי היה מרבה לקרוא ספרים בעברית וברוסית, השתלם בייחוד במדעי החברה והגיע להשקפות שמאליות קיצוניות צמודות לפטריוטיות עברית לוהטת, והשתדל לעשות להן נפשות בסביבתו, בוויכוחים ובהסברות. בשנת 1938 עזב את הנוטרות ובראשית מלחמת-העולם חזר לשרת בה. לצבא לא רצה להתגייס כי ראה את הבריטים כאויב עם ישראל והקידמה הסוציאלית. בדרגת קורפורל (רב-טוראי) היה אחראי לתחנת הנוטרים ב"הדסה" שעל הר-הצופים, ואחר-כך על השמירה במפעל האשלג בסדום. בשנת 1945 הועבר למשטרה ושירת זמן-מה בתל-אביב, אך לא יכול להסתגל לאווירה שלא התאימה לתביעותיו המוסריות ובראשית 1946 התפטר מהמשטרה וניסה להסתדר בעבודה בתעשיית היהלומים בנתניה. בגלל המשבר ששרר אז בענף זה לא הצליח בכך והצטרף לקואופרטיב "היוזם" של חיילים משוחררים להחזקת בתי-מרגוע בארץ. בבית-המרגוע "מנורה" שליד חמי טבריה הראה את כושרו, מרצו ומסירותו לפיתוח הגנים ובהנהגה אחראית ונבונה להעלאת הרמה הכללית של המוסד.
כשפרצה מלחמת-העצמאות בתגובה להחלטת עצרת האו"ם ב-29.11.1947, על חלוקת הארץ לשתי מדינות, נענה לצו המוסדות, לבש שוב מדי נוטר ונתמנה אחראי לביטחון "מנורה" וחמי טבריה. בראשית 1948 סיים קורס מ"כים קרביים וגילה אומץ, תבונה וקור- רוח בהגנת המקום ומרץ רב בהפעלת מלוא האחריות של פקודיו. הוא שיתף פעולה עם כוחות ה"הגנה" בטבריה ובסביבה וכמפקד כיתה של מקלעני החיפוי השתתף במבצע המכריע לשחרור טבריה. יצחק התאמץ בכל יכולתו למנוע שליחת יד בביזה, שראה בה משום כתם על טוהר מלחמתנו. במשך החורף הוזמן ואף השתוקק להצטרף לחי"ש טבריה, אך הסוכנות דרשה ממנו להישאר על משמרתו בנוטרות ולכן הוכרח להסתפק בהשפעה הדרכתית בפל"ם. במכתביו ברוסית מטבריה להוריו שבירושלים השתדל לנסוך בהם מביטחונו ומאמונתו בניצחוננו ובתקומת מדינה יהודית חופשית ודמוקרטית לפי מושגיו שלו. "ואם לא אזכה אני לראות בימי את ארצנו שקטה ופורחת, יתן הקרבן שלנו לדור הבא את האפשרות לחיות ולבנות כפי שרצינו אנחנו". הוא שאף בכל מאודו לעלות ירושלימה להיות בקרבת הוריו, לעודדם ולגונן עליהם, אך תפקידו ריתק אותו לטבריה. אחרי שחרור העיר שוב לא מצא סיפוק מלא בתפקידו שם, וכשהותר לו, על סף הכרזת המדינה, להתגייס לצבא לכל יחידה שיבחר, נסע לנתניה והתייצב שם בלשכת הגיוס. אחרי ימים אחדים כבר היה בין הלוחמים בחזית לטרון באחד הגדודים בחטיבת "אלכסנדרוני", הגדוד שתיגבר את חטיבה 7 במבצע "בן-נון א'" לפריצת הדרך לירושלים, ועליו הוטלה המשימה לכבוש את לטרון. דרוך לפריצת הדרך לירושלים, אל ההורים. בלטרון התחיל את שירותו למולדת בנוטרות ושם סיים את פרשת חייו. נפגע מפגז ונפל ביום ט"ו באייר תש"ח (24.5.1948).
הגן המטופח והיפה בבית-המרגוע "מנורה" נקרא על שמו "פינת יצחק" ומנציח את זכרו.
ביום י"א באדר תש"י (28.2.1950) הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.