משה ברנשטיין

משה, בן חנה ויוסף, נולד בשנת תרפ"ה (1925) בפולין, בעיר סמורגון ליד וילנה (כיום - בבלארוס). אביו היה מורה בבית הספר העברי "תרבות" ואמו הייתה מיילדת בבית החולים העירוני. ההורים היו ציונים נלהבים, מורשי הקרן-הקיימת-לישראל בעיר ופעלו רבות למען העלייה לציון. משה ואחיו הקטן התחנכו באווירה זו, דיברו עברית רהוטה מילדותם וחלמו על ארץ ישראל.

סמורגון צורפה לפולין בסוף מלחמת העולם הראשונה, לאחר למעלה ממאה שנים בהן הייתה בשליטת רוסיה. בעיר חיו כמה מאות יהודים והיא נודעה כמרכז יהודי חשוב (כחלק מיהדות ליטא).

לפני תחילת מלחמת העולם השנייה צורפה העיר לברית המועצות, בהתאם להסכם מולוטוב-ריבנטרופ. כעבור שנה ומחצה, ב-1941, לאחר שהופרה הברית בין גרמניה לברית המועצות, נכבש המקום על ידי הגרמנים. מיד לאחר מכן רוכזו יהודי העיר בגטו. בהמשך נשלחו חלק מהיהודים לעבודות כפייה באסטוניה ובלטביה, וב-1942 גורשו היהודים שנותרו לגטו וילנה, משם נשלחו למחנות השמדה.

עד תום המלחמה הושמדה כמעט כל קהילת סמורגון.

משה, הוריו ואחיו הקטן נשלחו לגטו בסמורגון ומשם לווילנה, שם נספו האם והאח הצעיר. באחד המשלוחים נשלח משה עם אביו למחנה עבודה באסטוניה, ושם מת האב. משה התגלגל בין מחנות ושרד בדרך נס. ביום 3.5.1945 הצליח לברוח מ"צעדת המוות" שערכו הגרמנים ליושבי המחנות כשהחזית התקרבה לגרמניה, ובכוחותיו האחרונים הגיע לצ'כוסלובקיה.

בתום המלחמה שב משה לפולין וגילה כי ממשפחתו לא נשאר שריד. הוא נקלט בבית יתומים בהלנבק, ליד העיר לודז', ושם הקים עם חברים נוספים תא ציוני שמטרתו אחת - עלייה לארץ ישראל.

לאחר טלטולים נוספים הצליח משה להצטרף לאוניית מעפילים שהפליגה לארץ. האונייה נתפסה על ידי הבריטים ומעפיליה נשלחו למחנה מעצר בקפריסין. כעבור כמה חודשים במעצר הורשה משה להיכנס לארץ, כנראה בתחילת 1947.

בהגיעו, הצטרף משה לחבריו בהכשרה בקיבוץ בית זרע בעמק הירדן. אחרי זמן קצר עבר לחדרה, בה גרו קרובי משפחתו, והחל לבנות את חייו בעיר זו.

עם פרוץ מלחמת העצמאות התגייס משה לחטיבת "אלכסנדרוני", חטיבה 3 ב"הגנה" אשר הופקדה על הגנת אזור השרון. הוא היה בין הראשונים להתגייס, ואף דירבן את כל מכריו לעשות כמוהו.

לאחר שעבר אימונים במחנה "דורה" שליד נתניה וסיימם בהצטיינות רבה הוצב בנפת "אשר" ונשלח כתגבורת לקיבוץ רמת הכובש. קיבוץ זה, מצפון לכפר סבא, היה בקו החזית וסבל מהתנכלויות הערבים מתחילת המלחמה, בעיקר מצד אנשי כנופיות שבאו מאזור קלקיליה. לוחמי "אלכסנדרוני" עסקו באבטחת היישוב והגנת העובדים בשדותיו.

ביום י"א בניסן תש"ח (20.4.1948) הותקפו שתי קבוצות עובדים מהקיבוץ בשדה על ידי כנופייה מקלקיליה. לאחר שהוזעקו לוחמים לעזרה התפתח קרב פנים אל פנים, במהלכו הצליחו המגינים לחסל שלושה מחברי הכנופייה ולהבריח את האחרים.

בקרב נהרגו שני חברי המשק ושלושה לוחמים, ביניהם משה.

בן עשרים ושלוש בנפלו. משה הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בקיבוץ רמת הכובש.

החלל הינו "נצר אחרון".
חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.