לאחיי גיבורי התהילה –מסע בעקבות יקירינו שנפלו על קדושת הארץ

28.09.2008 רמת הגולן

הורים , רעיות, אחים וילדים יקרים חברים לנשק.

הצבי ישראל על במותיך חלל איך נפלו גיבורים

מנשרים קלו מאריות גברו

איך נפלו גיבורים ויאבדו כלי מלחמה .

עומדים אנו כאן בחלוף 43 שנה לנפילת יקירנו  בקרב הרואי על רמת הגולן ואין זה מובן מאליו.

היום כ' תשרי תשע"א התייצבנו כאן כולם להסביר לדור ההמשך שבינינו מהי משמעות ההקרבה, בחלוף דור באנו להדגיש את האמרה "ולא שקטה הארץ 40 שנה " עדין לא הגענו לשלום המיוחל.

יום שישי 9.6.1967 בשעה 8.00 הוכרזה הפסקת אש אך אתם לא וויתרתם חשבתם שהמלאכה לא הושלמה, גם  לעמק הירדן מגיעה שלווה ושלום ומיד יצאתם לקרב ללא זחלמים  ללא טנקים, רגליים וחשופים עליתם על הרמה ויכולתם להם הייתם החלוצים במערכה  כבשתם את תל הילל ותל דרדרה מוצבים ממוגנים בתעלות בעמדות ובשדות מוקשים סביבם.

לסורים הייתה לכל אורך הדרך עליונות של גובה וביצורים ואתם יכולתם להם ושילמתם מחיר היקר של 22 נופלים . ואחי מפקד הגדוד סגן אלוף יצחק חלפון ז"ל ביניהם .

כמנהג מפקדי צהל הוא קרא אחרי והיה החלוץ במערכה עם הכיבוש עלה לכוון את הארטילריה כדי שחייליו יוכלו להמשיך להתקדם ועל כך שילם בחייו מכדור של צלף בראשו.

רק היום כאשר אנו עולים בדרך הגדוד לקרב ניתן להבין את הגבורה שהייתה בקרב ,  ואת הצורך החיוני במיגור הסורים ממרגלות הרמה את האימה הסורית על כל ילד וילדה בקבוצי העמק ואת השלווה הפסטורלית שממלאת את העמק מאז אותו קרב ועד היום.

אני מלא גאווה כאשר אני שומע את השיר "פגז אחרון התפוצץ ונפל עטפה הדממה את העמק" ויודע שליקירנו היה חלק נכבד בבניית עתיד טוב יותר לאנשי העמק.

קשה היה לנו האובדן אך לאורך כל השנים היינו גאים ומאופקים בהתבטאותנו לקח זמן רב עד כי יכולנו לבטא את האובדן כלפי חוץ ולשתף בו את כל הסובבים אותנו ומשפחותינו המורחבות .

היום נמצאת פה כל משפחת הגדוד המורחבת הורים רעיות, ילדים יתומים אחים אחיות הגיסים והגיסות הנכדים והנינים של כולם 

היום במלאת 62 שנה למדינת ישראל טוב נעשה אם הדורות הבאים יבינו את המחיר ששילמנו כדי לקבל עמק שלוו ובטוח היום מדברים בחוגי הממשל על שלום עם הסורים ועל שלום עם אויבינו לא ככובשים היינו אלא כמגנים  אתם ואנחנו פה כמהים לשלום לשם כך נלחמתם אך עם זאת יש להבטיח את זכות קיומינו בארץ הזו זוהי, צוואתכם ולה אנו מצווים.

נוחו על משכבכם בשלום והיו מליצי יושר במרום לכל עם ישראל ולכל אלה שרוצים בשלום בשני צידי הגבול . 

עמוס  חלפון

הכותב הינו אחיו של סא"ל חלפון יצחק ז"ל, מפקד גדוד 33, שנפל בקרב על כיבוש רמת הגולן במלחמת ששת הימים.
 

 

 
דברי המשפחות השכולות
 

הִנֵּה מִטָלוֹת גּוּפוֹתֵינוּ

הִנֵּה מִטָלוֹת גּוּפוֹתֵינוּ

לדני וחבריו

רְאֵה, הִנֵּה מַעֲלוֹת גּוּפוֹתֵינוּ שׁוּרָה אֲרְכָּה אֲרְכָּה.
פָּנֵינוּ שָׁנוּ. הַמָּוֶת נִשְׁקָף מֵעֵינֵינוּ. אֵינֶנּוּ נוֹשְׁמִים.
כָּבִים נְגוֹהוֹת אַחֲרוֹנִים וְהָעֶרֶב צוֹנֵחַ בָּהָר.
רְאֵה, לֹא נָקוּם לְהַלֵךְ בַּדְּרָכִים לְאוֹרָהּ שֶׁל שְׁקִיעָה רָחוֹקָה.

  • לֹא נאהב, לֹא נַרְעִיד מֵיתָרִים בִּצְלִילִים עֲנָגִים וּדְמוּמִים,
  • לֹא נִשְׁאַג בַּגְנִים עֵת הָרוּחַ עוֹבֶרֶת בַּיַּעַר.

רְאֶה, אִמּוֹתֵינוּ שְׁחוֹחוֹת וְשׁוֹתְקוֹת, וְרֵעֵינוּ חוֹנְקִים אֶת בִּכְיָם,
וּמַפָּץ רְמּוֹנִים מִקָרוֹב וּדְלָקָה וְאוֹתוֹת מְבַשְׂרִים סְעָרָה!
רְאֵה, אֵיזֶה לַיְלָה גָדוֹל וְרָחָב.
הַאֻמְנָם תַּטְמִינוּנוּ כָּעֵת ?
הֵן נָקוּם, וְהֵנַחְנוּ שֵׁנִית כְּמוֹ אָז, וְשַׁבְנוּ שֵׁנִית לִתְחִיָּה.
גְדַזֶּה אֵימִים וּגְדוֹלִים וְאָצִים לְעֶזְרָה,
כִּי הַכֹּל בְּקִרְבֵּנוּ עוֹד חַי וְשׁוֹצֵף בָּעוֹרְקִים וְלוֹהֵט.
רְאֵה, פְּרִיחַת כּוֹכָבִים בַּמַּחְשָׁךָ.
נִיחוֹחֵי אֲרָנִים.
תִּקְבְּרוּנוּ כָּעֵת, וְרַגְבֵי הֶעָפָר עַל פָּנֵינוּ.
פה הַתַּיִל סָמוּר, חֲפִירוֹת, פה כָּלָנוּ יַחְדָּו.
יוֹם חָדָשׁ, אַל תִּשְׁכַּח ! אַל תִּשְׁכַּח !
כִּי נָשָׂאנוּ שְׁמִךְ, עַד הַמָּוֶת עָצֵם אֶת עֵינֵינוּ.
הִנֵּה מִטָלוֹת גּוּפוֹתֵינוּ, שׁוּרָה אֲרְכָּה, וְאֵינֶנּוּ נוֹשְׁמִים.
אַךְ הָרוּחַ עַזָה בֶּהָרִים וְנוֹשֶׁמֶת.
וְהַבֹּקֶר נוֹלָד, וּזְרִיחַת הַטְלָלִים רוֹנְנָה.
עוֹד נָשׁוּב, נִפָּגֵשׁ, נַחֲמֹר כִּפְרָחִים אֲדַמִּים.
תַּכִּירוּנוּ מִיָּךְ, זוֹ מַחְלֶקֶת הָהָר הָאֵלֶמֶת.
אָז נִפְרַח. עֵת תִּשֶׂם בֶּהָרִים זַעֲקַת יְרִיָּה אַחֲרוֹנָה.


 

דור שלם חלף מאז אותו לילה אכזרי בו הגיעה בשורת האיוב לפתחי.

והכל חקוק וטבוע  בליבי. אני זוכרת את הפרידה בשעת בוקר מוקדמת  - כהרגלך יצאת בזמן למילואים, אך שלא כהרגלך חזרת לתת לי עוד חיבוק ונשיקה ואף ליטפת את הבטן ההולכת וגדלה.

אני זוכרת שהחיבוק היה ארוך יותר מהרגיל והנשיקה גם כן.

רק לאחר כשבועיים גיליתי כי על הכל חשבת. במרתף הבית הכנת עגלה לתינוק, הטובה ביותר שהייתה בקיבוץ ומיטה. אני זוכרת שימים אחדים לפני יציאתך לשרת את המולדת דבר שהיה נר לרגליך אמרת לי כבדרך אגב: " אני הולך למקום מסוכן, אם אני איהרג התאבלי עלי שנה ואח"כ את יכולה להתחתן שוב" .

ואני, מקשיבה ולא מאמינה, ועונה לך מידית: "השתגעת? " ואף יצאתי החוצה ואמרתי לשכנים שישבו על כוס קפה , האיש שלי השתגע.. אבל אתה כנראה הרגשת. ואני עדיין שואלת: " מדוע אמרת זאת רק כבדרך אגב, מדוע לא הייתי רגישה לנאמר ופטרתי זאת רק במילה  -  השתגעת? אולי אם היינו משוחחים הייתי מונעת ממך ללכת, אף שאני יודעת שלא היה לי כל סיכוי.

כפי שאמרתי לא פעם. הזמן אינו מרפא את הפצעים, הזמן מקהה את הזיכרונות אבל אני לא נותנת לו לתעתע בי. כל רגע מתוק ורגע של שיגרה נצור בליבי. הכל חי ונושם ומתגעגע.

מדרך ההיכרות המיוחדת שלך אלי באוטובוס ועד לרצון להמשיך להיות יחד. משיחות ליליות בהם חיכינו אחד לשני עם משהו שאהוב על שנינו, פעם כוס מיץ תפוזים סחוט טרי וכרובית מטוגנת ליד, ופעם תלתלי שילר , פחזניות ועוגת שמרים... היו לנו עוד המון תוכניות יחד להגשים.

שיחות לאין קץ על מה ואיך.. איך יראה דור ההמשך הפרטי שלנו. אני יכולה לומר לך שהם בדיוק כמו שתכננו  וטווינו ואף יותר מזה.

אני ממשיכה באותה הדרך, אם כי היא שונה במקצת. הלבד מאלץ אותי לעיתים לשנות כיוון אך על הדרך אני שומרת. תמיד האמנת בי וביכולתי ...

כאן הכל השתנה. הקיבוץ כבר לא אותו קבוץ שכה אהבת. הטכנולוגיה, החברים, הארץ והמדינה.

אהובי, אני לא מפסיקה להתגעגע, לחלום שאולי בכל אופן תפתח את הדלת עם גומות החן והחיוך וזאת למרות שאני מכירה את המציאות. המציאות היא קשה, אכזרית. להיות לבד ביום יום זה אפשרי אך לשמוח לבד זה קשה. ימי הולדת, נישואין, הולדת נכדה ועוד מיני שמחות קטנות.

תמיד אז אתה מופיע. בדרך כלל מתיישב לי על הכתף ומודיע בסגנון יואלי: "נא לא לשכוח אותי" וכי זה אפשרי?

אך אל דאגה, לכל אני יכולה, אני אמשיך באותה הדרך כי ישנם חלומות שהתגשמו שהם אני ואתה, גם אם פיזית אתה לא נוכח. דור ההמשך.

אני לא פעם רואה בדמיוני איך אתה משתעשע אתן, מצייר יחד אתן סיפורים בדיוק כפי שעשית עם הילדים, מלמד אותן בטיול של חורף להעיף בוץ ממקל ונוטע בהן המון אהבה בדרך המיוחדת שלך.

בכל אחד מן הילדים שלנו יש משהו שהוא רק שלך, נעים לי לראות ויחד עם זאת קשה. אבל יש בזאת ניחומים.

אגב, גם בנכדות אני מוצאת קוים של דמיון.

פיפיק שלי, כמה אהבת שאני קוראת לך כך, אתה מלווה אותי בכל דרכי ולא פעם אני מרגישה אותך מדבר אלי. ביום יום לעיתים אני מוצאת עצמי מוכיחה אותך על שלא הלכת אחרי ב"מדבר". ולא תאמין אני חוזרת ל"מדבר" שלך. בדיוק מאותן הסיבות שהגעתי לפני 40 שנה. מתוך הרצון להיות קרובה אליך.

ניתן להוסיף עוד רבות אך ישנם זכרונות שהם פרטיים שלי ואותם אני נוצרת בדרכי שלי.

ועוד משהו קטן ומשמעותי עבורי ועבור כל המשפחה. וזה לא מובן מאליו. אלה הם אותם חמישה חברים שלך

משירות המילואים שמבחינתנו הם הפכו לבני בית וחלק מהמשפחה מוטי, פיני, בני הדר ,יוסי מיכאלי, ואיציק קנטור דור שלם הם מלווים ומחזקים, ברגעי שמחה ורגעים של חול. ודוד חזן שמרחוק שומר על הגחלת, שריגש אותי עד דמעות כך סתם באמצע היום. כאשר עברתי ליד המשרד שלו בק"ש והוא קרא לי ואמר: "בואי תראי את המשרד שלי, וכאשר נכנסתי ראיתי שעל השולחן שלו מונחת תמונה שלך..."

אני, ילדי, סבא אברהם וסבתא רבקה סבא צבי והאחים מוקירים לכם תודה ענקית.

המון מתגעגעת והמון אוהבת
 
טקס 2008: דברים שנשאה עדנה אדרת, אלמנתו של מג"ד 9203, סא"ל יואל אדרת, שנהרג בתעסוקה בלבנון.