הסיפור על טנטורה - סופה של עלילת הדם

בחודש ינואר 2000 התפרסמה בעיתון "מעריב" כתבת תחקיר שניזומה ע"י אחד, תדי כץ, המתיימר להיות היסטוריון,על טבח שנעשה, כביכול, ע"י לוחמי גדוד 33 באנשים חסרי מגן לאחר הקרב בטנטורה.
לוחמי החטיבה יצאו לקרב משפטי וציבורי לטיהור שמם ולהסרת הכתם הבלתי מוצדק שהדביק להם אותו "היסטוריון". להלן סיכום הפרשה, שבסופה יצא הצדק לאור.

פתח דבר

בחודש מרץ 1998 הוגשה על ידי מר תדי כץ, סטודנט לתואר שני, עבודת גמר כמילוי חלק מהדרישות לקבלת התואר מוסמך מאת החוג להיסטוריה של המזרח התיכון, הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה. כותרתה של העבודה "יציאת הערבים מכפרים למרגלות הכרמל הדרומי ב1948-".
פרק ד' של עבודת המאסטר, שהוא למעשה הפרק העיקרי בה, עוסק ב- "פרשת הכפר א-טנטורה". הפרק מתאר את הקרב שהתנהל בכפר טנטורה ועל החולות אשר סביב לו, בלילה שבין ה – 22 ל – 23 בחודש מאי 1948.
בפתיח לפרק ד' לעבודה כותב מר כץ את הדברים הבאים:
"סה"כ חללי הקרב היהודים – 14 במספר, כולל איש הפלי"ם (פלי"ם – פלוגות ימיות – הזרוע הימית של הפלמ"ח), שנפל מאש כוחותינו. מבין אנשי טנטורה נפלו בקרב עצמו לא יותר מאשר 10 או 20 בלבד, אלא שבסופו של אותו היום היו בכפר לא פחות מ – 200 עד 250 גברים הרוגים, בנסיבות בהן היו אנשי הכפר נטולי נשק ונטולי מגן לחלוטין. אלו הן העובדות היבשות העולות מתוך העדויות, שחלקים מהן יובאו בהמשך הדברים" (עמ' 88 לעבודה).
וכך למעשה ייחס מר כץ ללוחמים ומפקדים בגדוד 33 של חטיבת אלכסנדרוני אשר נטלו חלק פעיל בקרבות בהם לחמה החטיבה במלחמת השחרור, ובכלל זאת בקרב לכיבוש הכפר "טנטורה", פשע מלחמה נתעב של טבח המוני של מאות אנשים, בנסיבות בהן היו אלה חסרי נשק וחסרי מגן.

פרסום הדברים הללו עורר בעקבותיו הדים רבים, ואף פרסומים נוספים באמצעי התקשורת השונים. בחלק ניכר מן הדיונים שנערכו בנושא השתתף מר כץ כ"אורח כבוד" והוא הודיע כי הוא ניצב איתן מאחורי הדברים שנכתבו על ידו. התגובה הציבורית להאשמות שהוטחו בלוחמי אלכסנדרוני על ידי מר כץ הייתה קשה ביותר, ובכתבה שפורסמה בעיתון מעריב, בתאריך 21.1.2000 אף מצוטט פרופ' אסא כשר, מחבר הקוד האתי של צה"ל, כמי שמכנה את "מבצעי הטבח", שבקיומו הוא אינו מטיל ספק, כ"פושעי מלחמה".
אכן, קרב קשה התנהל בכפר טנטורה ועל החולות אשר סביב לו, בחודש מאי 1948, כמופיע למעלה. באותו קרב איבדו לוחמי אלכסנדרוני 14 מחבריהם, ואף האויב ידע אבידות רבות. אולם עם עלות השחר נכנע הכפר ואיש לא נורה על ידי לוחמי אלכסנדרוני לאחר תום הקרב, בהיותו "נטול נשק ונטול מגן", כהאשמתו הזדונית של מר כץ.
לוחמי אלכסנדרוני, אשר נלחמו במלחמת השחרור של מדינת ישראל בהיותם בחורים צעירים, לא ידעו מנוחה לנפשם נוכח האשמות השווא אשר הוטחו בהם, והם החליטו לצאת למסע, אולי האחרון בחייהם, לטיהור שמם. המסע התנהל בשלוש חזיתות במקביל: החזית המשפטית, החזית האקדמית והחזית הציבורית. עו"ד גיורא ארדינסט ליווה ומלווה את לוחמי אלכסנדרוני בנאמנות ובדבקות במלחמתם בשלושת החזיתות.

החזית המשפטית 

ביום 16.4.2000 הגישו שמונה מלוחמי אלכסנדרוני תביעת דיבה כנגד כץ בבית המשפט המחוזי בתל אביב (ת.א. 1686/00 בן ציון פרידן ואחרים נגד תדי כץ).
לאחר שנכשלו ניסיונותיו של מר כץ להביא לסילוק התביעה על הסף ולמנוע את ברורה לגופה בטענות מטענות שונות, הוגשה על ידו הודעת צד ג' כנגד אוניברסיטת חיפה, אשר לפי טענתו הייתה אחראית לפקח עליו ועל האופן בו נכתבה עבודתו.
במסגרת התביעה התקיימו הליכי גילוי מסמכים ובמסגרתם הועברו לידי לוחמי אלכסנדרוני רוב הקלטות של הראיונות שערך מר כץ. לוחמי אלכסנדרוני טרחו ותמללו את הקלטות ואף תירגמו לעברית את אותן שיחות שהתקיימו במקור בערבית, וזאת באמצעות מתורגמנית מקצועית אשר שפת אמה ערבית.
מהשוואת הקלטות עם הציטוטים המופיעים בעבודתו של כץ התגלה ללוחמי אלכסנדרוני, לתדהמתם, כי כץ סירס וסילף באופן שיטתי ומגמתי את הדברים שנאמרו לו על ידי מרואייניו וכי עבודתו "האקדמית" אינה אלא מארג צפוף של דברי סילוף וציטוטי כזב. אין מדובר "בטעויות" שנעשו בתום לב אלא, כפי שניתן להבחין על נקלה, בשיטה ממש של ציטוטי כזב שכיוונם אחד ואשר מטרתם להוכיח מסקנה שסומנה מראש.
לאחר יומיים בהם נחקר מר כץ בבית המשפט על תצהירו בחקירת שתי וערב, על ידי עו"ד גיורא ארדינסט, אשר במסגרתה נחשפו ציטוטי הכזב של מר כץ בעבודתו, ונתגלו הפערים הבלתי ניתנים לגישור בין הדברים שצוטטו על ידי מר כץ לבין הדברים כפי שנאמרו לו בראיונות שערך, חתם מר כץ על מכתב התנצלות אשר זו לשונו:
"בחודש מרס 1998 הגשתי עבודת גמר אשר מהווה חלק ממילוי הדרישות לתואר מוסמך בהיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה (להלן – "עבודת הגמר").
בפרק העבודה העוסק בכפר טנטורה, נכתב על ידי, כי התמונה הכוללת העולה מתוך העדויות היא שחיילים מחטיבת אלכסנדרוני עסקו עוד במשך שעות אחדות לאחר סיום הקרב במצוד קטלני אחר גברים בוגרים על מנת להרגם, כאשר בסופו של היום היו בכפר לא פחות מ – 250-200 גברים הרוגים בנסיבות בהן היו אנשי הכפר נטולי נשק ונטולי מגן לחלוטין.
ברצוני להבהיר כי לאחר ששבתי ובדקתי את הדברים ברור לי מעל לכל ספק כי אין כל יסוד לטענה כי בוצע בטנטורה הרג של אנשים, לאחר כניעת הכפר, על ידי לוחמי חטיבת אלכסנדרוני, או על ידי כוח אחר של הישוב העברי.
אני מבקש להבהיר כי גם הדברים שנכתבו על ידי הובנו ככל הנראה שלא כראוי, שכן לא התכוונתי לומר שהיה טבח בטנטורה וגם כיום אני אומר שלא היה טבח בטנטורה.
הנני מאמין לאנשי אלכסנדרוני אשר הכחישו את דבר הטבח מכל וכל, ואני חוזר בי מכל מסקנה משתמעת מהעבודה בדבר התרחשותו של הטבח או בדבר הרג של אנשים חסרי נשק וחסרי מגן.
לאור האמור לעיל, הנני מוצא לנכון להביע התנצלותי הכנה בפני לוחמי החטיבה, בפני משפחותיהם ובפני משפחות חללי החטיבה בכך שניתלו בהם האשמות שווא מסוג זה.
הודעתי זו תפורסם בעיתונות בגודל ובמיקום הולם".

במסגרת הסכם הפשרה אשר נחתם בין הצדדים (ואשר מר כץ ניסה לחזור בו ממנו יום לאחר שנחתם), התחייב מר כץ לפרסם את מכתב ההתנצלות בגודל חצי עמוד בשני עיתונים יומיים. להסכם הפשרה ניתן תוקף של פסק דין לאחר שבית המשפט דחה את כל טענותיו של מר כץ כאילו ההסכם נחתם על ידו ברגע של "חולשת דעת". למותר לציין כי מכתב ההתנצלות עליו חתם מר כץ נוסח בעצה אחת עם עורך דינו, עו"ד אמציה אטלס, אשר נכח בפגישה בה נחתמו מכתב ההתנצלות והסכם הפשרה.
להשלמת התמונה יצויין כי ביום 17.1.2001 הגיש מר כץ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ועל החלטתו שלא לבטלו (ע"א 456/01). בתאריך 6.11.2001 התקיים דיון בבית המשפט העליון בערעור בפני הרכב של שלושה שופטים: השופט מצא והשופטות שטרסברג כהן ונאור. בית המשפט העליון דחה את ערעורו של הנתבע, לא אפשר לו לחזור בו מן ההתחייבות לפרסם את התנצלותו וחייב אותו בהוצאות.

החזית האקדמית

עבודת המאסטר של מר כץ נעשתה בהנחייתו של פרופ' קייס פירו ובסיועו של ד"ר אילן פפה, מי שביודעין נתן יד ל"תיזה" השקרית של כץ, ואף ממשיך להפיץ כזבים ודברי הבל מעל כל במה אפשרית שנקלעת לדרכו.
בעקבות הדברים החמורים שנתבררו במהלך חקירתו הנגדית של מר כץ, נשלח מטעם לוחמי אלכסנדרוני בתאריך 26.12.2000 מכתב תלונה לרקטור אוניברסיטת חיפה, פרופ' אהרון בן זאב, ולראשי גופים רלוונטיים אחרים באוניברסיטת חיפה, ובו פורטו כזביו וסילופיו של כץ בעבודת התיזה שלו, כפי שנחשפו בבית המשפט.
בעקבות הממצאים החמורים שנחשפו, כפי שפורטו במכתב כאמור, הוקמו על ידי רקטור אוניברסיטת חיפה שתי ועדות: האחת, לבדיקת אי ההתאמות בין הדברים שנאמרו לכץ על ידי מרואייניו, כפי שהם מופיעים בקלטות הראיונות, לבין הציטוטים השזורים בעבודתו, והאחרת, לבדיקת נוהלי הענקת תארים מתקדמים (M.A. ודוקטורט) באוניברסיטת חיפה בכלל, ובמקרהו של מר כץ בפרט.
הוועדה לבדיקת עבודתו של כץ, אשר חבריה היו פרופ' אמציה ברעם, ראש המרכז היהודי-ערבי, פרופ' רפי טלמון, ראש החוג לערבית, ד"ר איברהים ג'רייס, מהחוג לערבית ופרופ' יוסף נבו, מהחוג להיסטוריה של המזרח התיכון, מצאה כי קיים פער בין הקלטות והרשימות לבין טקסט העבודה.
ביום 10.6.2001 הוגש דו"ח הוועדה לרקטור אוניברסיטת חיפה אשר בה פורטו הפערים האמורים על פי שלוש דרגות חומרה.
כך למשל, נמצאו 14 מקרים בהם היו פערים בדרגת חומרה גבוהה, בהם נמסרו בציטוטים אלמנטים שאין להם זכר בהקלטות או ברשימות שכתב כץ. הוועדה ציינה כי "תמונת המצב הכללית המתקבלת מסיכום כלל הפערים היא בהחלט בלתי מחמיאה", וכן כי "העבודה כשלה בשלב העמדת החומר הגולמי לשיפוט הקורא, הן באירגונו על פי קריטריונים מחמירים של מיון וביקורת, והן במה שנראה כמקרים של אי כיבוד עדויות המרואיינים".
לאור חומרת הממצאים, הועבר הדו"ח לרשות ללימודים מתקדמים, שהינה הגוף האחראי באוניברסיטת חיפה על עבודות המ.א. והדוקטורט. ביום 20.11.2001 פרסמה המועצה ללימודים מתקדמים החלטה, לפיה עבודת הגמר אינה יכולה להתקבל במתכונתה הנוכחית.
האוניברסיטה החליטה לדחות את אישור עבודת הגמר ואת הציון שקיבל כץ למשך שישה חודשים, בהם יצטרך כץ לתקן את עבודתו, והודיעה כי אם לא יעשה כן, תתבטל ההכרה בעבודה באופן סופי. בנוסף לכך הורה רקטור האוניברסיטה להסיר את העבודה ממדפי האוניברסיטה, וביקש גם מספריות אוניברסיטאות אחרות, לנהוג באופן דומה.
תוצאות מאבקם של לוחמי אלכסנדרוני בחזית האקדמית מלמדות, כי מר כץ איננו "היסטוריון חדש" ואיננו "היסטוריון ישן", אלא כזבן שיטתי אשר הוליך שולל את המוסד האקדמי, אשר העניק לו את חסותו והעניק לעבודתו את הלגיטימציה לה היתה זקוקה, כפי שהוא הוליך שולל רבים אחרים.

החזית הציבורית

סקירה התקשורתית הנרחבת לה זכתה פרשת טנטורה במהלך השנתיים האחרונות העלתה אותה לסדר היום הציבורי. משכך, תכליתה של החזית הציבורית הינה להסיר את הכתם שהדביקו מר כץ ותומכיו בלוחמי אלכסנדרוני. לפיכך, מלבד ההליכים המשפטיים והאקדמיים המנוהלים כנגד כץ, לוחמי אלכסנדרוני פעלו וממשיכים לפעול כנגד תומכיה הנלהבים בתיזה "החדשנית" והמופרכת של כץ.
ד"ר אילן פפה, היסטוריון אנטי ציוני, מי שסייע בהכנת עבודת המאסטר, עמד ועומד עדיין מאחורי כץ והוא מושך בחוטיה של המריונטה כפי רצונו. כל הפניות שהופנו לד"ר פפה נתקלו במתקפה של דברי שקר ואיומים, אשר אין בהם ולא כלום. סגנונו הבוטה וגס הרוח של ד"ר פפה, הכולל דברי בלע, השמצות, גידופים ותוקפנות ואלימות מילולית, מעורר אף את זעמם של חבריו לסגל האקדמי. לאחרונה אף נשמעה תביעה להעמידו לדין משמעתי על התנהגותו חסרת הכבוד המהווה הפרה בוטה של כללי האתיקה במוסד אקדמי.
על מנת להבין מיהו אילן פפה, נזכיר כי ד"ר פפה הפיץ לאחרונה באינטרנט מאמר (שנכתב על ידי "מאורות" אחרים), ולפיו המוסד וה – CIA עומדים מאחורי הפיגוע בבניין התאומים בניו יורק ביום 11.9.2001.
לוחמי אלכסנדרוני פנו גם לפרופ' אסא כשר, מחבר הקוד האתי של צה"ל אשר האשים אותם בביצוע פשע מלחמה, בדרישה כי יתנצל בפניהם על הדברים הנלוזים שצוטטו מפיו בקשר עם ממצאי מחקרו "האקדמי" של תדי כץ ולחזור בו מאמירותיו.
נכון להיום, פרופ' אסא כשר אף לא טרח להגיב לפנייתם, ובכך הוכיח כי האתיקה היא ממנו והלאה, וכי הוא ממהר ליישר קו עם "שורת המקהלה" גם כאשר היא שרה שירי כזב.
בתאריך 20 בינואר 2003, הפרופ' אסא כשר, שבתחילת הפרשה קבע כי "בטנטורה בוצע פשע מלחמה", חזר בו מהאשמותיו, ובמכתב ששלח ללוחמי החטיבה אמר כי הוטעה לחשוב כך מקריאת העבודה הראשונה. לאחר קריאת החומר הרב שהצטבר הנושא, במהלך המאבק אותו ניהלו לוחמי החטיבה, הגיע למסקנה כי העובדות שתוארו בעבודה אינן נכונות, והביע את התנצלותו בפני לוחמי החטיבה על עוגמת הנפש שגרמו דבריו לותיקי החטיבה.
ההיסטוריון מאיר פעיל, אשר מלכתחילה היה מבין תומכיה הנלהבים של "התיזה" החדשנית של תדי כץ, חזר בו ביום 7.3.02 מהאשמותיו כלפי לוחמי אלכסנדרוני, לאחר ששב וקרא את החומר המלא שנמסר לידיו על ידם. וכך נכתבו הדברים על ידו:
"כדי להסיר ספק בדבר דעתי המסכמת על מחקרו של תדי כץ בפרשת כיבוש טנטורה במלחמת העצמאות, אני רואה חובה מוסרית, מדעית וחברית להודיעכם כי, לאחר עיון נוסף ובחינה מחודשת […] ולאחר שקראתי בקפידה את החלטת המועצה ללימודים מתקדמים של אוניברסיטת חיפה, הגעתי למסקנה, כי אין, ולא היה כל צידוק בהטלת שום דופי מוסרי על לוחמי גדוד 33 של חטיבת "אלכסנדרוני", אשר כבשו את טנטורה ב – 24 בחודש מאי 1948".
כבר הצהרתי בפומבי כי אין להסתמך על ממצאי עבודת המחקר הנ"ל של תדי כץ; ואני מקווה כי תדי כץ יישר את ההדורים במחקרו המחודש".

תם ולא נשלם

לוחמי אלכסנדרוני נחלו הצלחה בחזית המשפטית, בחזית האקדמית ובחזית הציבורית. הציבור הרחב יודע עתה כי טבח בטנטורה לא היה ולא נברא וכי נשקם של לוחמי אלכסנדרוני היה טהור. לא רק לוחמי אלכסנדרוני נצחו בקרב על מורשת טנטורה – האמת ניצחה.
בתאריך 10 באפריל 2003 התכנסה המועצה ללימודים מתקדמים של אוניברסיטת חיפה, ופסלה את עבודת "המחקר" המתוקנת של תדי כץ. כן קבעה המועצה כי תדי כץ לא יוכל לקבל תואר מוסמך במסלול מחקרי.
העבודה, שהוכנה לאחר שהאוניברסיטה החליטה להסיר ממדפיה את העבודה הקודמת, ואיפשרה למר תדי כץ להגיש עבודה מתוקנת, הוגשה לחמישה שופטים שונים. שניים מהשופטים פסלו לחלוטין את העבודה, והשלושה הנוספים קיבלוה, אך צירפו הערות ביקורתיות ומחמירות ביותר. כל חמשת השופטים הצביעו על "פגמים מחקריים מהותיים" הקשורים למתודולוגיה המחקרית ולרמת הניתוח.
"הביקורת הקשה לא איפשרה למועצה ללימודים מתקדמים לאשר את עבודת המחקר המתוקנת ולזכות את כץ בתואר מוסמך", אמר רקטור האוניברסיטה פרופ' אהרון בן-זאב.
הסערה שעוררה עלילת הדם של תדי כ"ץ בעולם האקדמי, הביאה את פרופ' דני צנזור מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב להקים אתר, בו רוכזו כל המסמכים ממשפט הדיבה שניהל תדי כ"ץ מול לוחמי החטיבה. אל האתר ניתן להגיע מהדף באנציקלופדיה הפתוחה (ויקיפדיה), לקריאה לחץ כאן >>.

ההכפשה נמשכת

בשנת 2021 הופק סרט דוקומנטרי על ידי אלון שוורץ, שנקרא "טנטורה". סרט זה, מתעקש לחזור לתיזה המופרכת של תדי כ"ץ, ולאששה באמצעות עדויות "חדשות" של לוחמי אלכסנדרוני, שנכחו בעת ביצוע "הטבח" האמור. הסרט מציג את תדי כ"ץ כקורבן, ואת לוחמי אלכסנדרוני כמי שהסתירו את האמת ופגעו בתדי כ"ץ באופן דורסני. אלא שמאז הפרשייה הקודמת, לפני 22 שנים, רוב לוחמי החטיבה מתש"ח הלכו לעולמם. על כבודם יצא להגן עו"ד גיורא ארדינסט, שהיה פרקליטם של לוחמי אלכסנדרוני במשפט הדיבה כנגד תדי כ"ץ. להלן המאמר שפרסם בעיתון "הארץ" ביום שישי, 4.2.2022, כתגובה לכתבתו של אדם רז במוסף השבת של העיתון, כשלושה שבועות קודם לכן.

"טנטורה" הוא מלאכת כזב המציג שקרן כגיבור

גיבור סרטו של אלון שוורץ, "טנטורה", הוא תדי כ"ץ, סטודנט לתואר שני בהיסטוריה באוניברסיטת חיפה. ב-1998 הגיש כ"ץ עבודת גמר בחוג ללימודי המזה"ת ובה טען כי חיילי גדוד 33 של חטיבת "אלכסנדרוני" ביצעו טבח המוני בתושבי הכפר טנטורה והרגו יותר מ-200 גברים בלתי חמושים. את עבודתו כתב כ"ץ, ככל הנראה, בהשראתו של אילן פפה אשר לו מוקדשים בעבודה שלמי תודה. באפריל 2000 הגישו לוחמי אלכסנדרוני, באמצעותי כבא-כוחם, תביעת לשון הרע נגד כ"ץ. הוא חויב להעמיד לרשותם את קלטות הראיונות שערך, אלה הוגשו לבית המשפט, וכאשר התמלולים הושוו לציטוטים בתזה עצמה - שרשרת הכזבים והמניפולציות אשר מהן נבנתה עבודתו של כ"ץ התגלתה במלוא כיעורה. התברר כי כ"ץ סילף באופן שיטתי את הדברים שנאמרו לו.
ב-13 בדצמבר 2000, עם פתיחת חקירתו של כ"ץ במשפט, הוא חזר בו מהטענה כי נעשה בטנטורה טבח ואמר כי מעולם לא טען כך. לעובדה זו אין זכר בסרטו של שוורץ. גם השופטת דרורה פלפל, שדנה בתיק ושמעה את הקלטות, העירה באותו מעמד בפני כל הנוכחים באולם, כי נראה שגורלו של התיק ברור וכי לא היה טבח בטנטורה. גם לעניין זה אין כל זכר בסרט. בעקבות הדברים שנחשפו בימיו הראשונים של המשפט, ובמהלך שהוא רחוק מאוד מאופן הצגת הדברים בסרט "טנטורה", פנה אליי כ"ץ, באמצעות עורך דינו אמציה אטלס, והציע לחתום על מכתב התנצלות שיסיים את ההליך המשפטי. כך כתב כץ, מבלי שהופעל עליו כל לחץ: "ברור לי מעל לכל ספק כי אין כל יסוד לטענה כי בוצע בטנטורה הרג של אנשים לאחר כניעת הכפר על ידי לוחמי חטיבת אלכסנדרוני או על ידי כוח אחר של היישוב העברי... הנני מוצא לנכון להביע את התנצלותי הכנה בפני לוחמי החטיבה". על המכתב חתם כ"ץ כשהוא מלווה ברעייתו ובעורך דינו.

ברור, איפוא, כי כאשר אביגדור פלדמן, עורך דינו הנוסף של כ"ץ, מספר בסרט כי "נאסר עליו" להגיע לפגישה שבמהלכה נחתם מכתב ההתנצלות ב-19 בדצמבר 2000 במשרדי (תוך שהוא רומז שאני "אסרתי" על הגעתו) - הוא אינו אומר אמת. כ"ץ, מטעמיו שלו, בחר להגיע עם אטלס (פרקליט מנוסה וישר דרך) ולא עם פלדמן. בהמשך הוא ניסה לחזור בו מן האמור במכתבו, אך בית המשפט המחוזי, ובהמשך בית המשפט העליון דחו את בקשותיו – ובצדק.
לאחר חשיפת הפערים המהותיים בין קלטות הראיונות לבין הציטוטים בעבודה ולאחר שהתברר היקף סילוף העדויות, פנו לוחמי אלכסנדרוני לאוניברסיטת חיפה, וזו מינתה ועדת מומחים לבדיקה חוזרת של העבודה. חברי הוועדה היו ברוך מרזן, פרופ' אמציה ברעם, ד"ר אברהם ג'רייס, פרופ' רפי טלמון ופרופ' יוסף נבו, אקדמאים בעלי שם היודעים דבר או שניים על חופש אקדמי ועל זיופי ראיות. הוועדה קיבלה את טענות לוחמי אלכסנדרוני ובעקבות כך נפסלה עבודתו ב-2003 ותוארו במסלול המחקרי נשלל.
ספק בעיני אם מישהו מבין הנזעקים עתה להגנתו של כ"ץ, ובכלל זאת כותב מאמר המערכת של "הארץ" מיום 24 בינואר, הקובעים כי דווקא כ"ץ הוא קורבן העלילה ולא לוחמי אלכסנדרוני, טרח לקרוא את העבודה, את המסמך שהוגש לוועדת המומחים או את מסקנותיה. ראוי להבהיר כי אין מדובר ברשלנות ובשרלטנות גרידא, אלא בזיופים מהותיים של ממש אשר הצדיקו לא רק פסילה של העבודה, אלא העמדה לדין משמעתי. לטעמי, הוועדה הסתפקה בפסילת העבודה מטעמים בלתי מוצדקים.
לקריאת מאמר המערכת של "הארץ" מיום 24 בינואר לחצו כאן>>

עדות אבו פהמי

בעמוד 118 לעבודתו של כ"ץ למשל מוזכר אדם בשם אבו פהמי כ"אחד מן העדים המרכזיים לענייני טנטורה". אבו פהמי היה ב-1948 כבן 40 ועל אף גילו המופלג מעיד עליו כ"ץ בעבודתו שהוא "מן האנשים החכמים ביותר המצויים בכפר". אבו פהמי מצוטט כמי שמספר את הדברים הבאים: "אך מה שאירע הוא שאספו את כל תושבי הכפר לכיכר, העמידו את כל מי שנשאר כשפניהם לקירות ורצחו אותם בדם קר. הייתי עד לפשע הזה. נרצחו כ-95 איש. רשמתי את שמותיהם של אלו שמתו". ובהמשך: "בשלב זה, כשנגמרה התחמושת, הנחנו את כלי הנשק מידינו ואותתנו שאנו נכנעים. אז נכנסו החיילים היהודים לכפר וריכזו את כל הגברים בקבוצות קבוצות אל חוף הים ליד איזה בניין שהיה שם. תוך כדי כך הלכו חיילים עם מקלעי 'ברן' משני צדי האנשים ומדי פעם ירו והרגו ופצעו אנשים" (עמ' 120-119).

בניגוד מוחלט לדברים אלה, מתוך האזנה לתמליל הראיון, עולה כי לא זו בלבד שאבו פהמי לא אומר לכ"ץ כי היה עד לירי באנשים לאחר הכניעה, אלא הוא אומר לכ"ץ מפורשות את ההיפך הגמור. לא פחות מארבע פעמים הוא אומר לו כי "איש לא נורה לאחר הכניעה". וכך נאמרו הדברים:
"תדי: זה מה שנכון ב-100%? הודיעו אנשים אחרי שנכנעו? אחרי שהרמתם ידיים? ב-100%
אבו פהמי: לא ראינו שהרגו אחרי שהרמנו ידיים.
מתורגמן: הוא לא ראה.
אבו פהמי: לא הרגו. אנחנו מתאספים, אנחנו התאספנו, כל תושבי הכפר, אנחנו התאספנו במקום מרווח, לא, הם לא הרגו. חייל אחד ירה כמה כדורים למעלה לתקרה של הבית. בית גדול שעדיין נמצא על הים, אבל לא ראינו שהרגו".

כפי שציינתי מדובר באדם שכ"ץ מגדיר כאחד העדים המרכזיים לענייני טנטורה. אין, ולא יכול להיות ספק כי ציטוט דבריו הינו ציטוט כוזב ההופך ב-180 מעלות את משמעות הדברים. זאת ועוד, בדיקת התמליל מלמדת שאכן אבו פהמי מעיד על כך שהגברים הובלו כקבוצה אל שפת הים כשהם מלווים משני צדיהם בחיילים חמושים במקלעי "ברן". אולם המילים "ומדי פעם ירו והרגו ופצעו אנשים", אשר מצוטטות, לא נאמרו על ידו. הן הוספו על-ידי כ"ץ כ"ציטוט" מפי אבו פהמי. יש הבדל תהומי בין תיאור של שבויים המובלים אל מקום הריכוז כשהם מלווים בחיילים נושאי נשק (סיטואציה שאין בה כל דבר חריג בעת מלחמה) לבין אותו תיאור אשר אליו מוסיף המחבר את המילים אשר לא נאמרו במקור".
כך, במחי זיוף, הופך כ"ץ את אבו-פהמי מעד מרכזי מבין פליטי טנטורה, המכחיש במפורש את התרחשותו של טבח, לעד מרכזי המאשר את דבר קיומו של הטבח. הוא רק דוגמה אחת מני רבות. באופן דומה, זויפו עדויות של רבים אחרים (אבו-נאיף, אבו-ריאץ', נימר ד'יב עלי ג'רבן, נג'יה חסן איוב, אבו אל עבד ואחרים). יש לציין כי כ"ץ לא "הפלה" בין עדים יהודים וערבים וגם את עדויות לוחמי אלכסנדרוני עצמם (שלמה אמבר, אלחנן ענני ועוד) הוא סילף ועיוות כפי שאראה להלן.

הכל עובר בעריכה

שוורץ, יוצר הסרט, מציג את כ"ץ כגיבור. הוא, כמו כ"ץ, אינו מעוניין באמת אלא באישוש תזת הטבח. בטכניקות בוטות של עריכה תזזיתית ומקוטעת ובמניפולציות קולנועיות, שמקומן לא יכירן ביצירה המתיימרת להיות דוקומנטרית, הוא יוצר תמונה מטעה ומעוותת. הצופה אינו יודע מה הושאר מחוץ לתמונה או כיצד מנותקים הדברים מהקשרם. הוא אינו יודע למשל כי מוטל סוקולר, אשר לדבריו עזר בקבורתן של 230 גופות (העד היחיד עליו מסתמכת התזה של כ"ץ ומסקנתו בעניין 200 -250 גברים שנהרגו לאחר הקרב בהיותם חסרי נשק וחסרי מגן), הוא אדם דמנטי המתעקש על כך שכיבוש טנטורה נעשה בתקופת הצנע של דב יוסף.
הצופה גם אינו יודע ששלמה אמבר, אשר גם בו נתלה שוורץ, כלל לא לחם בטנטורה בשלב בו, על-פי הנטען, בוצע "הטבח". אמבר היה קצין חבלה שהגיע רק עד לשער הכפר שפוצץ על-ידו ולא נכנס פנימה. הצופה גם לא יודע שאלחנן ענני, אשר גם בו נתלה שוורץ, סיפר לכ"ץ בראיון שנערך עמו כי כלל לא נכנס לטנטורה אלא הוביל את הלוחמים עד קו הלחימה והלך.
הצופה גם מובל להנחה השקרית כי בית המשפט כלל לא שמע את קלטות הראיונות שקיים כ"ץ, ואינו מתוודע לעדותו של אבו פהמי ("לא הרגו אחרי שהרימו ידיים") ואף לא לעדותו של גדעון פיליפס, מאנשי קיבוץ מעין צבי, שהגיע לטנטורה מיד עם כיבושו והעיד כי הגברים רוכזו באזור החוף וכי איש לא פגע בהם לרעה. שוורץ כנראה גם לא טרח לקרוא את פרוטוקול חקירתו של כ"ץ בבית המשפט ("מעולם לא טענתי שהיה טבח בטנטורה") ולא את התצהירים שהוגשו, או חמור מכך, ייתכן שאכן קרא את הדברים, אך בחר להשאיר אותם מחוץ לסרט.
בכך לא תמו כל כשליו של הסרט. אחד מלוחמי אלכסנדרוני, הניו, אדם כבן 95, נשמע אומר, בתצלום תקריב, בקול רועד, "אני מתקשה לדבר על מה שהיה". הצופה התמים מובל להאמין כי הוא מדבר על "הטבח הנורא". רק בהמשך מתברר כי אין כל בסיס ליצירת ההקשר בין הקושי שלו לדבר על הקרב הקשה, לבין טענת הטבח וכי זו אינה אלא עוד מניפולציה עריכתית גסה. לוחם אחר, עמיצור כהן, גם הוא בן יותר מ-90, נשמע מתפאר במעשי הרג שביצע והצופה מובל להאמין כי המדובר במעשים שאירעו בטנטורה. אולם, גם כאן מדובר במניפולציה, שכן דבריו של כהן נאמרו בהקשר של קרב אחר, שהתקיים כמה חודשים לאחר מכן ובנסיבות שחורגות מסיפור כיבוש טנטורה.

קבר אחים? קונספירציה

בשולי סרטו של שוורץ, נולדת תיאוריית קונספירציה נוספת ולפיה "קבר האחים" מתחת למגרש החנייה נחפר בשנים מאוחרות יותר ועצמות הקבורים סולקו והועברו למקום אחר. טענת הקונספירציה הזו אינה תמימה - מטרתה לשלול מאנשי אלכסנדרוני את האפשרות להוכיח את צדקתם וחפותם. גם אם ייחפר הקבר, כפי ששבו וביקשו אנשי החטיבה, ויתגלה כי נטמנו בו כ-50 מתי הצד הערבי שנהרגו בקרב (כטענת אנשי אלכסנדרוני) ולא 250-200 כטענת הטוענים לטבח, לא יהיה בכך כדי לזכות אותם מהעלילה שהעלילו עליהם, שכן – לטענת הסרט ועל-פי תיאוריית הקונספירציה החדשה שנולדה – האזור נחפר מאוחר יותר ושרידי הגופות שנטמנו בו הועברו למקום אחר. האם כך היה? מי עשה זאת? מתי? כיצד? לכך אין כל הסבר, שלא לדבר על כל תיעוד או אסמכתא.
יש לציין כי ההיסטוריון מאיר פעיל, אשר בהסתמך על עדותו של כ"ץ האשים בתחילה את אנשי אלכסנדרוני בפשע מלחמה, קיבל לידיו את מכלול העדויות והקלטות, בחן אותן היטב, ומצא לנכון להתנצל על דבריו: "לאחר עיון נוסף ובחינה מחודשת... הגעתי למסקנה כי אין ולא היה כל צידוק בהטלת דופי מוסרי על לוחמי גדוד 33 של חטיבת אלכסנדרוני אשר כבשו את טנטורה ב-24 במאי 1948". כך גם פרופ' אסא כשר, אשר בהסתמך על העבודה מיהר להאשים את אנשי אלכסנדרוני בביצוע פשע מלחמה, ומשהתבררו לו הדברים, בחר להתנצל בפניהם וכתב: "אני מצטער שנתתי אמון בעבודה שמאוחר יותר התברר כי לא מן הראוי היה לתת בה אמון ויותר מזה אני מצר על עוגמת הנפש שגרם פרסום דבריי לוותיקי חטיבת אלכסנדרוני".

למרות כל העובדות שפורטו לעיל, אדם רז, מי שפרסם את הכתבה ב"הארץ" ואף סייע לשוורץ ביצירת הסרט "טנטורה", מגדיל לעשות ופוסק בנחרצות כי "הוויכוח (בעניין הטבח בטנטורה – הח"מ) הוכרע". בכך מיקם את עצמו, לצד כ"ץ, במרכזה של להקת מפיצי הכזבים ההופכת את האחרון, שקלונו נחשף במשפט הדיבה ולאחר מכן על-ידי אוניברסיטת חיפה, לגיבור.
מי שבאמת מתעניין באירועי אותו לילה קשה שבין 22 ל-23 במאי 1948, מוזמן לקרוא את הדברים שנכתבו על-ידי ההיסטוריון יחיא מחמוד, בן למשפחה מטנטורה בספרו "אל-טנטורה". מחמוד שחי בדמשק מביא רשימה שמית מלאה של הערבים שנפלו בהגנה על הכפר – 52 במספר, מספר התואם את רשומות צה"ל ואת דיווחי אלכסנדרוני. הוא מוסיף ומספר על מקרה של הרג מספר לוחמים ערבים לאחר שנכנעו (טענה שנתמכת גם בכמה עדויות של ותיקי אלכסנדרוני לצד עדויות על לוחמים ערבים שהרימו דגל לבן ואז ירו בחיילים שהתקרבו אליהם, ועדויות על ירי של ערבים בחיילים פצועים של אלכסנדרוני). הוא מספר על גירוש אנשי הכפר שאכן התרחש, אולם, בדומה לקביעתם של ההיסטוריונים בני מוריס ויואב גלבר, השוללת את ההאשמה בדבר קיומו של טבח, אף הוא אינו מעלה כל טענה באשר לטבח שהתרחש במקום.
איני מקל ראש בחומרת מעשים שייתכן כי נעשו בשולי הקרב (כאמור, על-ידי שני הצדדים) ובהם אולי הרג של מספר לוחמים לאחר שנכנעו, אך המרחק בין אלה לבין טענת הטבח ההמוני שלפי הנטען נעשה בתושבי הכפר הינו רב. פרשת פפה-כץ-שוורץ-טנטורה, אינה ויכוח בין ימין לשמאל, אין היא עניין של השקפה פוליטית ואין היא שייכת למחלוקות בין "היסטוריונים חדשים" ל"היסטוריונים ישנים". מדובר בפרשה של זיוף, שקר, מניפולציה קולנועית מכוערת, ניצול לרעה של חופש אקדמי וסיוע לאנטישמיות מן הסוג הישן והמוכר. אין ספק שהסרט יתקבל בתשואות על-ידי אנשים בעולם הקוראים להחרים את ישראל ושוללים את עצם זכות קיומה, אבל ראוי שאנשים הגונים בישראל – ללא כל קשר לעמדות פוליטיות כאלה או אחרות – יכירו את העובדות כהווייתן ולא ילכו שולל אחר מניפולציות ושקרים.

הכותב שימש כפרקליטם ללא שכר של ותיקי חטיבת אלכסנדרוני שרובם כבר אינם בין החיים