בין המלחמות
מרדף בגולן אחר 4 קציני מודיעין סוריים
יום חמישי 15.06.1972
משעות הבוקר המוקדמות עד לחיסול 4 חיילים סוריים בצהריים
מחקר וכתיבת סיפור המעשה: זאב שרון, סמל במחלקת תול"ר, מסייעת גדוד 32 חטיבת מילואים 3.
15.07.2022 08.01.2023; 31.01.2023
הסיפור בנוי מזכרונותיהם של: זאב שרון, אמנון נבר, ישי כהן, עוזי קורן עם
תגבור והצלבה ממקורות נוספים: עיתונות יומית ומסמכים מארכיון צה"ל.
תודות לאמנון, ישי ועוזי ששיתפו אותי בזכרונותיהם. תודה ליובב מארכיון צה"ל
שאיתר עבורי מסמכים בארכיון.
תקציר
- גדוד 32 חטמ"ר 3 "אלכסנדרוני" ברמת הגולן, אזור חושניה, בוקר יום
חמישי 15 ליוני 1972
- סיור בוקר מגלה חדירה של 4 מסתננים מסוריה לישראל
- חדרה חוליה של ככל הנראה קציני מודיעין סורים
- התקיים מרדף
- הסורים התגלו ונהרגו בהסתערות של אנשי המילואים
- גופות הסורים הוחזרו לסוריה
- לכוחותינו שני פצועים, אפשר שמאש כוחותינו
פתיח
כתבה בגליון יום שישי של "על המשמר" מתאריך 16 ליוני 1972
4 אנשי מודיעין סוריים
נהרגו בהיתקלות
מאת כתבנו הצבאי
"ארבעה חיילים סוריים, קרוב לוודאי אנשי מודיעין, שחדרו
לרמת הגולן, מערבית לחושניה, נהרגו אתמול בצהריים,
בהיתקלות עם כוח של צה"ל. שני חיילים ישראליים נפצעו קל.
הקרב היה ב-12.30 בצהרים. המשמר הישראלי הבחין בארבעה כשהם מסתתרים בסבך
עצים, מערבית לחושניה, כשני ק"מ מקו הפסקת-האש. התפתח קרב יריות קצר, בו נהרגו
הארבעה. צויין, כי מכת-האש של החיילים הישראלים היתה יעילה ביותר.
ליד הגופות נמצא נשקם האישי של הארבעה, מזון וציוד צבאי אחר..."
הקרב הזה עם "משמר צה"ל" זכור לי היטב, מהסיבה שהשתתפתי בו.
למען הדיוק - זכורות לי היטב אפיזודות מתוך התקרית הזו, מאחר שלא הייתי
נוכח בכל שלביה.
השתחררתי משירות סדיר בגדוד 13 של "גולני" ב-10 לפברואר 1970, והיה
זה שירות המילואים החמישי שלי מאז השחרור. שירות מילואים זה היה ברמת
הגולן, מ-04.06.72 עד 06.07.72 והיינו חבורה מגובשת ונעימה במחלקת
התול"ר של הפלוגה המסייעת בגדוד 32 בחטמ"ר 3 – החטיבה נקראת היום
"אלכסנדרוני". המג"ד היה אורי כהן, מי שהיה סמג"ד שלנו בגדוד 13 במלחמת
ששת-הימים.
מתגלית חדירה מסוריה
מוקדם באותו בוקר ואני אחרי פעילות לילה, העירו אותי בבהילות ושלחו אותי
לעלות על נגמ"ש (שלל סורי) שאנשיו היו גם הם אחרי פעילות לילה. לא הכרתי
איש מהם. הלוחמים היו ככל הנראה מפלוגה אחרת, כולם פרועי שיער ועייפים.
על רצפת הנגמ"ש היו פזורים מזרונים, הוא לא נראה כלי קרבי מאוד.
חשבתי אז שלא היה נכון לשתף אותם במרדף אחרי לילה של פעילות. אמרו כי
שיתפו אותם כי הם היו זמינים בשטח ועם נגמ"ש מזווד במקלעים.
סיפרו כי ה"קשת" גילתה חדירה בשעות לקראת בוקר וכי סיור הבוקר עלה על
עקבות חדירה ומתחיל מרדף ליצירת מגע עם החודרים מסוריה.
אמנון נבר, שעל ההיכרות אתו אספר בהמשך, זוכר אחרת: "'הקשת' לא דיווחה
על חדירה. לפחות אלי לא הגיע כל מידע כזה, וזה מוזר כי אני הייתי מפקד סיור
הבוקר בדיוק במקום הזה. התוודעתי לחדירה רק כשמצאתי את העקבות בסיור
הבוקר".
מסמכים של ארכיון צה"ל 395-581/1975+ 228-235/1974 "מאשרים" את
דבריו של אמנון: בבוקר של 15 ביוני 72 בשעה 05:57 נתגלו עקבות של חוליה
על דרך הטשטוש צמוד לכביש כ-2 ק"מ דרומית-מערבית למוצב 110, 8 ק"מ
דרומית לקוניטרה.
מרדף על עקבות החודרים
מספר אמנון נבר, אז קצין בדרגת סגן, מ"פ ב' שמקום מפקדתה בקו היה
בקוניטרה.
"גיליתי את החדירה בסיור בוקר ליד תל אליאב (תל עקשה). התחלתי לרדוף
על העקבות, והזעקתי את הגדוד.
התפתח מרדף גדודי מסודר עם כוח עוקב וכוחות מסגרים".
זאב: לי זכור המרדף ממקומי הפסיבי שלי בנגמ"ש. נסענו כשכוחות אחרים
סביבנו. זכור לי שנענו לכוון כללי מערב. הגענו לאזור שבו היום מגרש החניה
של מסלול ההליכה לבריכת המשושים. בשלב זה ככל הנראה גילו ממסוק את
מיקום החודרים והכוחות נסובו ונעו לכוון כללי מזרח.
שני המסמכים הנ"ל מארכיון צה"ל: העקבות שנתגלו ליד עין-עישה עברו את
דרך הטשטוש בזחילה על ארבע, איש על גב השני. העקבות הובילו לכוון מערב
עד לאזור כפר א-רמתניה כ-2 ק"מ צפונית לחושניה. הם עברו בניתור את הדרך
והמשיכו לכוון דרך הנפט וחצו אותה במקום הנמצא כ-3 ק"מ מערבה לחושניה.
המשיכו מערבה עד לאזור סלוקיה. משם הובילו העקבות לכוון דרום-מזרח
לאזור הכפר אל-משטא והמשיכו לכוון דרום-מערב לאזור אל-עמרה ומשם
המשיכו מזרחה.
גילוי הסורים, מגע והסתערות
מסמך א"צ 228-235/1974 מחזק את דבריו של אמנון ומוסיף את תיאור
המעשה: בשעה 12 בערך הגיע כוח בפיקוד מ"פ (אמנון נבר זש) ובהרכב של 12
לוחמים ועוד גששים 5 מטרים ממעין ליד גדר אבנים. הגשש העריך שהאויב
בשיחים. הכוח פתח באש מנע, אך כאשר לא היתה תגובה המשיך לנוע על
העקבות. תוך כדי כך - שורה וחצי מחוקה במסמך על-ידי הצנזורה זש – נפתחה
אש מכוון דרום מערב על-ידי כוח של נגמ"שים וטנקים בפקוד מג"ד 32 מגדוד
התעסוקה בקונטרה. הכוח שיפר עמדות והסתתר עד גמר האש. לאחר זיהוי
כוחותינו בוצעה סריקה במהלכה נתגלו 4 הרוגים.
מתאר את תמונת הקרב ישי כהן, שהיה מפקד הכוח הרודף:
"המרדף נמשך עד לאזור חושנייה כאשר אני מפקד הכוח הרודף עם מחלקה
מורחבת, מאחורי, במרחק של כחצי ק"מ או מעט פחות היו 2 טנקים ושניים או
שלושה זחל"מים בפיקוד המג"ד.
הרמ"ט (ראש מטה פיקוד צפון זש) או המח"ט חג למעלה עם המסוק.
בשלב מסוים עליתי על גבעה קטנה לתצפת היכן המחבלים. מאחר והקסדה
שלי כמו שאר קסדות המילואים לא היתה מוסוות, וזו כנראה הבריקה לכוח
האחורי שבפיקוד המג"ד, כך שמישהו שם נתן פקודת אש לטנקים ולזחל"מ ,
שירו במקלעי 0.3 ו0.5 למשך 2-3 דקות.
פקודת הירי נעשתה ללא אישור שלי כמפקד הכוח המסתער, וללא הבנת
הסיטואציה במקום האירוע.
בפועל הירי נמשך 2-3 דקות לכיווני כשהייתי בראש הגבעה, כאשר שאר
המחלקה נמצאת במדרון אחורי.
אני ספגתי 2 כדורים ביד שמאל.
ממשיך ישי: הירי כלפינו היה לפני ההסתערות. עקב מכת האש והכדורים
שפגעו בגדרות האבנים, חשבתי שהסורים מסתערים, ולכן זרקתי הרימון
לכיוונם, אז גם נפסק הירי וניסיתי לארגן החיילים במורד הגבעה .
בכל מקרה הכוח שהצטרף מאחור השלים את ההתקלות".
זאב: "הכוח מאחור" היה הכוח של אמנון נבר.
אמנון: "לקראת הצהריים, באזור צומת המפלים, נשלחתי ל'מסגר'. בהיותי
מתחת לגבעה, נורו משם יריות. מישהו בזחל"מ שלי צעק "הנה הם" וכל
הזחל"מ שלי פתח באש ללא פקודה שלי. צעקתי להם לחדול והתחלתי להכות
להם על הקסדות, תוך שאני שומע ברקע, ברשת המרדף, צעקות של ישי (הכוח
הרודף) שכוחותינו יורים עליו, ושהמג"ד יחדול את האש.
הצלחתי לחדול את חיילי, והבנתי שאולי פגענו בכוח העוקב/הרודף ושהמפקד,
הגשש והחבלן נפגעו. פרקתי את הנגמ"ש (לא זוכר אם בפקודה או ביוזמתי)
והסתערנו במעלה הגבעה.
אנשי הקומנדו הסורים שכבו מאחורי גדר אבנים. חיילים קצת התפדלאו בגלל
הפחד (אמנון מסביר על הפחד להסתער במעלה גבעת טרשים נגד אויב
שממוקם בפסגתה ואין עליו מידע כלשהו). הגעתי לגדר האבן וניסיתי לירות
בהם, אבל היה לי מעצור בעוזי. רצתי במורד הגבעה ופגשתי את החייל הראשון
בכוח, חטפתי את הנשק שלו, והסתערתי חזרה ויריתי בסורים".
זאב, מזכרונותי: הנגמ"ש בו הייתי יועד בשלב זה לשמש כרתק, בגין שהיה
מזווד במקלעים.
הנגמ"ש מוקם מתחת לגבעה עליה חשדו שישנם הסורים, לכוון ממערב
מזרחה. קצין שאיני יודע את שמו (גם לא הכרתי אותו) ירד מהנגמ"ש וכרע ברך
במרחק מה ממנו לנהל את הרתק.
עברו מעלינו קצת כדורים וכולם הסתתרו מתחת לגובה דפנות הנגמ"ש. הקצין
ביקש אש מהמא"ג. ראיתי שכולם התכופפו אז דרכתי את המא"ג תוך שאני
מרים רק חלק מהראש, מכוסה בקפל"ד, ויריתי לעבר גדר האבנים שעל הגבעה
כי הקצין אמר שהוא רואה שם ראשים. הצרור הראשון הרים אבק בתחתית
הגדר. לבקשתו הרמתי ויריתי עוד במא"ג למרות שלא ראיתי מטרה, עד שצעק
לחדול.
המרדף הארוך הסתיים בקרב קצר כפי שתיארו ישי ואמנון.
היה זה בשעה 12:30 והירי נמשך כ-5 דקות.
סקיצה כללית לא מדוייקת שהכין ישי מזכרונו 50 שנה אחרי התקרית
היא מתארת את הכוח של ישי שהתארגן לקראת הסתערות.
הכוח של אמנון אינו מסומן בסקיצה וכן גם לא מסומן מיקום הרתק הצמוד
ארבעה אנשי/קציני מודיעין סורים הרוגים
בשלב הבא זכור לי שהייתי על הגבעה שעליה התמקמו הסורים. ככל הנראה
עלינו בתנועת סריקה לקראת מגע כי לא ידענו בדיוק מה קורה בשטח.
הסורים שכבו מתים על פסגת הגבעה. לידם חיילים מהכוח של אמנון, לוחמי
פלוגה ב'.
סביבם היה ציוד שלהם שכלל, כך אני זוכר לא בבירור גם משקפות. בעיקר
הרשים אותי האוכל שהם צוידו בו: כפייה ובה פיתות, זיתים ושימורים. לידם
היה בור מים מכוסה בשכבה עבה של ירוקת. אלו כנראה היו המים שיועדו להם
לשתיה. מכאן אני מסיק שהם נתפסו על הגבעה ממנה תכננו לתצפת.
האמת היא שנראה לי מוזר שהם התמקמו על גבעה זו כשהם בטח ובטח
יודעים כי מתנהל אחריהם מרדף עם כוחות שסוגרים עליהם. אולי פעלו באופן
אוטומטי ועלו ליעד המתוכנן שלהם בלי מחשבה נוספת.
אמנון נבר מספר כי מהכדורים הנותבים שהיו במחסנית תמ"ק העוזי בו ירה על
הסורים אחזה אש בצמחיה. האש תפסה גם בכמה מהסורים שגופם החל
לבעור.
פינוי הפצועים
אני זוכר שבהודעה בתקשורת, ברדיו, אמרו שהיו שני פצועים בהתקלות, פצוע
קל ופצוע בינוני.
הפצוע קל היה ישי שנפצע בידו. את ישי הכרתי משירותי הסדיר בגדוד 13. הוא
הגיע מסיירת שקד והיה מ"מ שלי בתול"ר תקופת מה. למיטב זכרוני הוא טופל
כשהוא עומד ליד הפצוע האחר. הלה נפגע בחזה, אולי בריאה, ככל הנראה
מרסיס. הפצוע ששכב ביקש מים והגשתי לו מימיה מהחגור שלי ואז החובש
ביקש בתקיפות לא לתת לו מים, לכל היותר מותר להרטיב לו את השפתיים.
וכך עשינו.
נחת מסוק לפנות את הפצועים. זכור לי שישי הועמס או עלה בעצמו על אלונקה
בקומה עליונה והחזיק בידו הבריאה את האינפוזיה של הפצוע האחר ששכב
באלונקה מתחתיו. כך המריאו לבית-החולים רמב"מ.
אפיזודה סוריאליסטית
מעל הפצועים, ממש מעליהם, התחוללה אפיזודה שאני זוכר מאוד לרעה.
מישהו מפיקוד צפון התווכח עם הגשש מי משניהם יקבל קלצ'ניקוב של הסורים.
הם התווכחו ממש מעל הפצועים. תמונת הזכרון שלי, כמי שכרע ליד הפצוע
בחזה, היתה של הרגליים שלהם ממש מעל לפצועים. הגשש לא קיבל את
הקלצ'ניקוב. מישהו משניהם גם זכה במשקפת סורית שהיתה תלויה כבר על
חזהו. זה מה שהיה חשוב להם באותה נקודת זמן, כשלמרגלותיהם מטפלים
בשני פצועים. תמונה זו הציקה לי הרבה זמן ונחרתה בזכרוני.
פינוי הגופות
אמנון: "משכבתה האש, פיניתי את הגוויות ביחד עם עוד חייל".
ה"עוד חייל" שפינה את הגופות הייתי אני. הגעתי לגבעה שעליה הסתיים
הקרב. שכבו שם 4 גופות של חיילים סוריים. אמרו לנו מאוחר יותר שהיו אלה
אנשי מודיעין סורים שחדרו לאזור זה על מנת לצפות באימוני חורף שביצע גולני
באזור חושניה.
זכורה לי גופה אחת שהיתה מנוקבת מהרבה כדורים אך לא היה דם בחורי
הכדורים. סורי אחר זכור לי היטב בכך שהקרקפת שלו הוסרה מהירי ונחשף
במלואו המוח שלו. אש משריפת העשב שעל הגבעה, אחזה באחד או שניים
מהסורים.
בהוראת אמנון כיבינו אותה במים ששאבנו מבור המים ושהעברנו בקסדה
שלהם.
אמנון ביקש מאנשיו להעלות את הגופות לנגמ"ש שלהם שהגיע לגבעה.
האנשים כנראה נגעלו לגעת בגופות ולא זזו לסייע למפקדם.
אמנון התחיל לנסות להעמיסם בעצמו והרגשתי חובה לעזור לו. האם היתה זו
"חובה" או אחוות "בני מחזור". שנינו בני מחזור גיוס פברואר 67 והיינו יחד
בטירונות בגדוד 13 ובקורס מ"כים. הנחנו שמיכה צבאית על הארץ וגלגלנו
אליה גוויה גוויה והעמסנו לרצפת הנגמ"ש, אוחזים בקצות השמיכה. אפשר
שהנהג עזר לנו.
עליתי גם אני לנגמ"ש ונסענו אל הגבול. אפשר שהיה אתנו קצין אחר בנוסף
לאמנון. מישהו תיאם העברת הגופות לנציג האו"מ שהגיע למקום. זכור לי כי
הקצין סיפר, כשחזרנו לבסיס, שאמרו לו שטוב שלא נתנו למתים להישרף כי אז
הסורים היו אומרים ששרפנו את החיילים בכוונה.
גופות אנשי המודיעין הסורים הוחזרו לסוריה למחרת ביום שישי בצהרים.
בעיתונות של יום ראשון 18 ביוני 1972 ("דבר", "על המשמר" ו"מעריב")
מופיעות כתבות שמספרות כי גופות ארבעת החיילים הסוריים שנהרגו ביום
חמישי בהיתקלות עם משמר-צה"ל, (כלומר בידי אנשינו מגדוד 32 זש), הוחזרו
לסוריה בשעה 13:30 בצומת אחמדיה. החזרת הגופות בוצעה באמצעות נציגי
הצלב-האדום. כתב "מעריב" מאיר הראובני מפרט קצת יותר מהאחרים:
קומנדקר של צה"ל ובו 4 ארונות עץ הגיע לצומת. מהצד הסורי הגיע אמבולנס
של הצלב-האדום. הארונות הועברו מהקומנדקר לאמבולנס כשכתת חיילי צה"ל
ניצבת במשמר כבוד ושני קצינים ישראליים מצדיעים.
במסמך א"צ 228-235/1974 מופיע מספר פקודת-המבצע לעריכת הטקס
ובקשה לאג"מ פיקוד צפון לשמור על השקט בגזרה, כולל מניעת פעילות
אווירית בזמן הטקס, על מנת להבטיח את קיומו.
אקורד סיום לא ממש ברור
ב"על המשמר" של יום ראשון 18 ליוני 1972 מופיעה כתבה על 4 מטוסי מיג-
21 סוריים שביצעו גיחת מודיעין לאורך קו הפסקת האש כחצי שעה לאחר
שישראל החזירה לסוריה את גופותיהם של ארבעת אנשי המודיעין הסורי,
שחדרו לרמת-הגולן ונהרגו בקרב עם משמר צה"ל.
המיגים חדרו במפגש הגבולות ירדן-סוריה-ישראל בשעה 2 אחה"צ וטסו צפונה
לאורך קו הפסקת האש. מטוסי חיל-האוויר הישראלי הוזנקו לעברם והמטוסים
הסוריים יצאו משטח ישראל באזור קונייטרה והסתלקו להם לכוון דמשק.
האם היה זה צירוף מקרים או אולי היתה זו הצדעה לאנשיהם, קציני המודיעין
הסורים?
ועוד אקורד סיום - סיפור הדסקיות:
זאב: כשהעמסנו את הגויות, ואני לא ממש זוכר את הפרטים, אספתי את
הדסקיות שלהם. כנראה חשבתי לשמור אותן למזכרת, אולי התכוונתי למסור
אותן הלאה, אך איש לא שאל עליהן והן נשארו ברשותי. כשחזרנו לבסיס באו
אלי שני גששים וביקשו שאתן להם אותן. משום מה סירבתי, אפילו שהדסקיות
לא היו חשובות לי. להם זה היה חשוב מאוד. בבוקר המחרת כשקמתי משינה
לפעילות ראיתי שהן לא נמצאות אצלי. ככל הנראה הגיעו הגששים בלילה
וכאשר ישנתי לקחו אותן מתחת לראשי.
שאלה מסקרנת שתישאר ללא מענה
ישי ביקש במפורש שלא להאשים איש בירי כלפיו וכלפי הפצוע האחר. בחרתי
להציג את הנתונים כפי שמוכרים לי מהעדויות ולבקשת ישי לא להאשים איש,
לא להעמיק לחקור, ובעיקר לא לנקוט עמדת בורר. הנתונים מי ירה על הכוח
המסתער של ישי יישארו מעורפלים.
אמנון חשב שאנשיו ירו במהלך ההסתערות לכוון הכוח הרודף של ישי.
אני יריתי במא"ג מרתק מהאגף והתבקשתי לחדול. האם יריתי לעבר הכוח של
ישי? בכל מקרה יריתי ללא מטרה נראית לעין, לפי הנחיות הקצין שכוון את
האש.
ישי מספר כי כששכב בבית-חולים רמב"מ ביקרו אותו חייליו ואלוף הפיקוד והם
שסיפרו לו את הגרסה שפגעו בו כדורים שירו מקלעי הטנקים או הזחל"מים של
כוח המג"ד.
מסמך א"צ 395-581/1975 כותב: "הם נפגעו מאש כוחותינו".
קיימת כמובן אפשרות שהסורים הם שירו לעבר הכוח של ישי שהתכונן
להסתערות. לא זכור לי אם הקלצ'ניקובים שלהם נבדקו. לא ידוע לי על קיום
חקירה בנושא וכן לא מצאתי בארכיון צה"ל מסמכים על חקירה כזו. ישי זוכר כי
כשהיה בבית-החולים סיפרו לו כי הנשקים של הסורים לא ירו.
"דבר" כותב בגיליון של 16 ליוני 1972 כי שני חיילי צה"ל נפצעו מאש שירו
עליהם "המסתננים". האם אפשר לסמוך על כתבה בעיתון יומי שתדע את
האמת? תמהני.
עזי קורן, היה קצין חדש בגדוד והוא התלווה לזחל"מ או נגמ"ש של אורי כהן
המג"ד. עזי: "היינו בטווח רחוק מהקרב. הגענו לשם אחרי שהמחבלים נהרגו
וכאשר טיפלו בפצועים. איני זוכר על העיקוב והמרדף אחר הסורים".
עזי מזכיר כבדרך אגב את פציעתו של ישי בעמ' 23 בספרו "אור בזלות": "מה
אתה עושה פה, ישי?" שאל אברהמי, לוחץ בחום וזהירות את ידו של ישי,
שנפצע לפני כשנתיים (זש כשנה) מאש כוחותינו בעת מרדף גדודי אחר ארבעה
אנשי מודיעין סוריים".
ישי נפגע משני כדורים בידו
והחייל האחר נפגע, ככל הידוע, מכדור או מרסיס בריאה. לא הצלחנו לאתרו
לצורך הכתבה.
סימוכין:
- ראיונות בווטסאפ ובטלפון: אמנון נבר, ישי כהן, עזי קורן
- זיכרונות אישיים שלי
- עיתונות יהודית היסטורית במרשתת, הספריה הלאומית ואוניברסיטת
תל-אביב: "מעריב" גיליון 16.16.72, 18.6.72;
"דבר" גיליון 16.16.72, 18.6.72 יום ראשון;
"על המשמר" גיליון 18.6.72; גיליון יום שישי 16.6.72
- "אור בזלות", עזי קורן, הוצאת סער, 1991, עמ' 23
- מסמכים מא"צ 228-235/1974 + 395-581/1975 - 9 מסמכים